התרופה לאשליה - אחריות

& התרופה לאשליה - אחריות

בדרך הרוחנית אנחנו חוזרות ושומעות את צמד המילים האלו שוב ושוב: לקחת אחריות, או קחי אחריות על החיים שלך. אחריות על מה? מי זו שאמורה לקחת אחריות? ובכלל מהי אחריות? ואיך לוקחים אותה?

משחר ילדותינו למדו אותנו את ההיפך הגמור, כלומר: להתמחות בלהסיר את האחריות מעל כתפינו ולהאשים את העולם במר גורלנו. אפשר לראות זאת כבר בתחילת הדרך בהתמודדות עם ילדים קטנים שנופלים ומקבלים מכה. מייד הסביבה נחלצת לעזרתם מאשימה את השולחן, הרצפה, הכיסא, מה לא? העיקר שהילד ימצא דרך להסיח את דעתו מהכאב, לתעל את תסכולו על משהו נגיש וקרוב והכי חשוב יפסיק, כמה שיותר מהר, לבכות.

אבל מהו המסר שעובר לילד במשחק התמים כל כך לכאורה? הילד לומד: לא ללמוד כלום מטעויותיו. הוא לומד שאין לו אחריות על מה שקרה, שהתמודדות היא האשמה של מישהו בכאב שלי ושמטרתו בחיים היא להסיח את דעתו כמה שיותר מהר מהכאב, במקום לבחון מה גרם לו ואיך אפשר להחכים ממנו. יתרה מכך, מן המשחק, התמים לכאורה הזה, הילד גדל להבין שהעולם שהוא חי בו מתנכל לו ומנסה להכשיל אותו ושעליו להחזיר כאב תחת כאב ומכה תחת מכה. זה מתחיל ב"פויה שולחן בוא נחזיר לו מכה" ומסתיים ב"כולם אשמים במה שקורה לי" ואני כבר אראה להם. בדרך זו הילד הופך להיות קורבן של נסיבות חייו, במקום לעצור ולהבין מה הוא עשה לא נכון ובעקבותיו נגרם לו לכאב וכך לתת לעצמו את ההזדמנות לתקן ולמנוע מן הכאב להישנות.

אם ניקח שוב את אותו ילד קטן, אבל הפעם נדמה שהוא גדל בבית שבו אמו מודעת יותר לחיים ומה שחשוב ללמוד בהם. גם כאן הוא נופל ונחבל אבל היא, בניגוד לדוגמה הקודמת, אחרי הניחומים, עוזרת לו לראות מה הוא יכול לעשות על מנת ללמוד מהמצב. כיצד הוא עצמו יכול לגרום לכך שהמכות שהוא מקבל ילכו ויתמעטו, בזכות ההבנות שירכוש על חוקי העולם, על יכולותיו ומגבלותיו הוא. ילד כזה, שלומד להבין ולהיות מודע לעצמו ילמד - במקום להאשים את העולם - לבחון את עצמו ולראות מה הוא יכול לעשות, לתקן, או להשלים איתו כדי שחייו יהיו טובים יותר. ילד כזה ילמד, במקום להיות קרבן של החיים ולחפש אשם במצבו, להיות אדם האחראי למציאות שבה הוא חי ולהפוך אותה לבית ספר להבנה והתבוננות עצמית, לשינוי ושיפור עצמיים ככל שירצה בכך.

עיקר הסבל בחיינו נובע מתוך חוסר ההשלמה שלנו עם המציאות הבלתי צפויה שאנו חיות בה ומניסיוננו הבלתי פוסק לגרום לעולם ולאנשים שסביבי להשתנות כדי להתאים את עצמם לרצוננו. אנחנו שוכחות את החוקים הבסיסיים של העולם ובמקום להפנות את המבט פנימה אנחנו שבויות לחלוטין במה שבחוץ. עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו כי מי שעלינו להתמקד ולהתרכז בו הוא אנו עצמנו ורק את עצמנו יש לנו את היכולת לשנות. הבנה כזו מאפשרת לנו להיות אדונים לחיינו, להרפות מעמדת המאשים והקורבן, ומעניקה לנו את היכולת לשנות את חיינו מן הקצה אל הקצה. כמובן שלומר זה תמיד הרבה יותר קל מלעשות, אבל הידיעה הזו, שיש לנו את היכולת להשיב את הכוח לידינו, בין אם זה אומר שינוי הנסיבות של חיינו, או אם הדבר בלתי אפשרי, שינוי היחס והפירוש שאנו נותנות להן, מוליכה אותנו מקורבנות לאחריות.

הדוגמה של הילד שנופל ונחבל מסבירה זאת היטב. בראשונה הוא קורבן של נסיבות חייו, אינו משלים איתן, מאשים את העולם, מגיב בזה שהוא מחזיר לו עין תחת עין ובכך אינו מאפשר לעצמו ללמוד ולהשתנות. בשניה הוא לוקח אחריות על מעשיו, רגשותיו, מחשבותיו ומתבונן מה הוא יכול לעשות על מנת למנוע מעצמו כאב כזה בעתיד. הוא מעבד את נסיבות חייו, משלים עם הנפילה, לומד מטעויותיו והולך צעד נוסף מעבר לה - אל הידע והחכמה שאחריות שכזו מעניקה למי שבוחר בה. מי שבוחרת בדרך זו הולכת ומעניקה לעצמה חירות של פעולה במקום עבדות של תגובה. משחררת את עצמה עקב בצד אגודל מן האשליה הגדולה - שעוטפת אותנו וגורמת לנו להאמין שהמציאות היא אובייקטיבית וקיימת בנפרד מתפיסתנו אותה.

כמובן שככל שאנו מתבגרות נסיבות חיינו הופכות מורכבות יותר מלהיתקל בשולחן אבל העיקרון נותר אותו עיקרון. לקחת אחריות על חיי פירושה להיות:- מי שאני רואה בה הסיבה והמקור למה שאני חווה בחיי ולכן יודעת שכל מה שאני רוצה לשנות בחיי, הדרך לכך היא לשנות משהו בעצמי. אני מתבוננת אל נסיבות חיי ועושה את התהליך ההפוך של הפניית המבט פנימה אל עצמי לאיתור האמונה שבתוכי הגורמת לי לחזור ולחוות את אותה מצוקה, וכאב פעם אחר פעם.

אם לדוגמא, אינני מאמינה בעצמי ולכן מוכנה תמיד לוותר, להתפשר, לחכות עד יעבור זעם (מה שכמובן לעולם לא קורה כי גישה שכזו מול החיים מושכת לי התנסויות וחוויות כואבות על מנת לעורר אותי ולגרום לי להבין את טעותי), ההכרה שלי תמשיך ותעצים, מול אותה מציאות כואבת, את האמונה הקורבנית שלאורה היא פועלת - שאי אפשר לצפות לטוב מהעולם הזה -  ואני אמשיך לחיות ליד החיים שורדת אותם במקום חיה. אבל אם מול אותה אמונה ואותה מציאות כואבת שהיא מייצרת, אני בוחרת לקחת אחריות על חיי דהיינו, בוחרת לשחרר את עצמי ממנה ולרפא את אותו פצע בתוכי. אם מול אותה אמונה אני מחזירה לעצמי את הכוח ובוחרת לפעול מול "הסרטים" שההכרה שלי מייצרת, במקום שוב רק להגיב אליהם וכך להמשיך להאמין ולייצר אותם. אם אני בוחרת לפעול בנחישות, בהתמדה, בלי לתת להכרה שלי לרפות את ידי, בלי להאמין שאי הצלחה פירושה כישלון, אלא מתוך הבנה שזו הזדמנות ללמוד עוד משהו על עצמי ועל העולם. אם אני בוחרת בדרך הזו של ריפוי ושינוי עצמי- נסיבות חיי יכולות להשתנות מן הקצה אל הקצה.

עלינו להבין כי הדבר תקף גם במקרים שבהם אין לי את היכולת לשנות את מה שמתרחש במציאות שסביבי, ישנם מצבים בחיינו שלא משנה עד כמה אני אהיה מודעת ונחושה לתקן ולקחת אחריות נסיבות חיי יישארו אותן נסיבות. במקרים שכאלו לקחת אחריות על חיי פירושה: ללמוד להשלים עם מה שקורה כעת בחיי, לקבל את המציאות כפי שהיא יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי לשנותה וכעת אני באופן מודע מקבלת אותה כנסיבות חיי ברגע זה. מה שעלי לעשות מולה הוא להוציא את עצמי מהסחרחרה הרגשית שהמצב הזה מייצר בניסיון העקר לפתור את מה שאיננו ניתן לפתרון ולבחור כיצד גם עם זה בחיי לתת לעצמי את הטוב. אני לומדת כיצד להסיט, את מה שאין באפשרותי לשנות, מן המרכז אל השוליים. אני מתמודדת עם מה שהוא מזמן לפתחי מתוך גישה שהיא כמה שיותר פונקציונאלית - כלומר אני עושה מה שצריך לעשות מבלי לתת לזה לשאוב אותו רגשית. מן הצד השני אני בוחרת לתת משקל לדברים אחרים בחיי ולהתמקד בליצור לעצמי בשאר התחומים חיים שאני מרוצה מהם.

הדבר החשוב ביותר מול המציאות שאני חיה בה, הוא לקבל החלטה מודעת ובלתי חוזרת לקחת אחריות על חיי ואז להתמיד בה מתוך אהבה לעצמי ורצון לתת לעצמי את הטוב ביותר. הטוב ביותר, זה לחיות את החיים שאנו רוצות בהם באמת ולא איזושהי פשרה דהויה שנובעת מתוך חוסר אמון בעצמי ותפיסת עולם קורבנית. כמובן שיש לזכור שבדרך הרוחנית העבודה היא רבה וארוכה וההתנהלות היא מחזורית ולא לינארית. דהיינו אנו שוב ושוב חוזרות לאותו מקום, אך ברמה אחרת, על מנת לעבוד מול אותם דפוסים ואמונות בתוכי שזקוקים לריפוי ושחרור. כמו איכר שעונה אחר עונה חוזר וחורש את השדה שלו אחרי הקציר על מנת לגדל בו  יבול חדש. יחד עם זאת, זמן הקציר מגיע בכל פעם מחדש ואני נהנית מהפירות של עבודתי ויכולה לחלוק את השפע שאני מקבלת עם העולם סביבי, ממש כמו את תנובת השדה.

לסיכום, לקחת אחריות על חיינו, היא עמדה הבוחרת בי בראש ובראשונה, בשלוות הנפש שלי, בחיים טובים ומלאים עבורי, זוהי עמדה מודעת של בחירה חוזרת  ונשנית, מול כל דבר בחיינו, להתבונן פנימה אל תוך עצמנו במקום להפנות אצבע מאשימה לעבר העולם ובכך לתת לאחר את הכוח והשליטה על חיי. לקחת אחריות זה לחזור אל עצמי ואל העצמה שבי ובכל פעם מחדש לגלות בתוכי פנימה את הדפוס או האמונה שגורמים לי לחיות במציאות הרגשית הכואבת הזו ולהתחיל תהליך של ריפוי וויתור על הדפוסים והמצוקות בתוכנו ועל הסיפוק הגדול שבלהיות הקורבן של נסיבות חיינו.

מי שבוחרת באחריות בוחרת בחירות, בוחרת בגדולתה, בוחרת בשינוי ובהתמרה בלתי פוסקים של פנימיותה וכפועל יוצא מכך משתנות גם נסיבות חייה וגישתה אליהן.

לקחת אחריות זהו מצב תודעה שדורש מאיתנו הרבה כבוד ואהבה לעצמנו ורצון כן ואמיתי להשתחרר מהאשליה ומהכאב שההכרה מייצרת. זוהי דרך לרכוש ידע אמיתי המשחרר מן הסבל של החיים בבורות ומעניק את השלווה ואת היכולת להיות מרוצה מעצמי ומחיי שמתגלה בנו כאשר אנו בוחרות בעצמנו.

"אחריות" מילה כל כך קטנה הטומנת בחובה את ההזדמנות לאושר וחירות אמיתיים בחיים האלה.

ליצירת קשר ופרטים נוספים על חגית מרום