קבלה- זמני זה קבוע

& קבלה- זמני זה קבוע

תדירות שליחת ה"אותות" מהאדם אל הבורא ומהבורא אל האדם היא שיוצרת אצל האדם את תחושת הזמן, ולא משך קיומו בעולם הגשמי. אבירם שדה בודק מהו הזמן הרוחני, מתי הוא התחיל והאם הוא יסתיים מתישהו.

הזמנים שהצבנו לעצמנו. אולם השאלה הגדולה היא האם מה שחסר לנו הוא תכנון הזמן או שמא הבנת משמעותו האמיתית?
במילון אבן שושן מוגדר מושג הזמן כ "הימשכות רצופה של המציאות מן העבר אל העתיד". במילון האינטרנטי ויקיפדיה מוגדר הזמן כך: "זמן הינו ביטוי פילוסופי-לשוני, המתאר מידת המשך או פער בין שני מצבים או אירועים. לדוגמא, אם עצם מסוים נמצא במצב A, ואותו עצם נמצא במצב B (אח"כ), אז ניתן לומר כי ההבדל בין שני המצבים הנ"ל מוגדר ביחס לציר הזמן".

תפיסת מושג הזמן השתנתה לאורך ההיסטוריה האנושית בהתאם לגילויין של תיאוריות פיזיקליות חדשות. תורת היחסות של איינשטיין חוללה שינוי יסודי בכל אשר היה ידוע על טיבם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. תורת היחסות של איינשטיין איחדה את הזמן והמרחב לישות אחת, זמן-מרחב, תוך ביטול הנחת היסוד שלפיה המרחב והזמן הם מושגים מוחלטים.

הסתבכתם? זה בסדר. גם גדולי הפיזיקאים שהקדישו את מירב מרצם וזמנם לחקר תופעת הזמן מודים בכך שהם עדיין אינם מבינים את המימד הזה בשלמותו.

מעבר לזמן ולמרחב
המקובלים מסבירים לנו כי אפשר לדבר על המציאות רק מתוך השגתה המלאה ולא באופן תיאורטי או פילוסופי. כתב על כך הרב אשלג במאמרו "מהותה של חכמת הקבלה": "כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם ומלה". אי לכך גם מושג הזמן הינו מושג שנתפס והוגדר על ידם במלואו כמציאות מוחשית ברורה ומובנת.

"כי כל עיקר הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון 'זמן' מסוים. באופן שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום.

והנה כן הדבר גם ברוחנים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנחשבות לתנועות רוחניות, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות, וענין 'קודם ואחר כך' פירושו תמיד כמו סבה ומסובב". (אשלג, "תלמוד עשר הספירות", פרק "הסתכלות פנימית" חלק א')

ובכן מהי הסיבה ומהו המסובב ומהן הצורות שמתחדשות ובונות את הזמן הרוחני?
חוכמת הקבלה מתארת את קיום המציאות בשלושה מצבים. במצב הראשון קיימת כל המציאות כתוכנית לביצוע הכוללת בתוכה את כל פרטי המציאות עד לפרט האחרון שבהם. במצב השני קיימת יצירת המציאות ומימושה, ובמצב השלישי היא כבר ממומשת במלואה.

המצבים הללו מתפתחים על דרך סיבה ומסובב, סיבה ותוצאה, אולם אינם תלויים בזמן! במילים אחרות אפשר לומר ששלושת המצבים קיימים, אך הגורם היחיד שמשתנה הוא התפיסה שלנו את המציאות הזו. ככל שמתקדם המקובל בהשגתו את המציאות הוא מסוגל לאחד ולחבר את שלושת המצבים לאחד.

כך מתפתחת בו דרגת ההשגה הרוחנית עד שבגמר תיקונו, בשלב האחרון של המימוש, הוא מתעלה מעבר לזמנים ולמרחב המוכרים לנו אל מציאות נצחית, קבועה ובלתי משתנה.

אין זמן ברוחניות
קיימים בנו רצונות שטרם מימשנו והם עולים ומתבררים בנו בכל רגע וכתוצאה מכך אנו רוצים דבר-מה או חושבים על משהו. ברגע הבא עולה בנו רצון שונה, ואנו רוצים או חושבים על משהו אחר. ההבדל בין מה שרצינו וחשבנו במצב הקודם לבין מה שאנו רוצים וחושבים במצב הנוכחי יוצר לנו את מושג הזמן. כאשר השוני בין הרצונות לבין המחשבות אינו גדול - אנו חשים כי "הזמן זוחל".

לעומת זאת, כאשר מתרוצצים ועולים בנו דברים חדשים, אנו מרגישים כי "הזמן רץ".כאשר אדם מגיע לדרגה הראשונה ברוחניות, הוא מרגיש שהוא נמצא בתהליך הרוחני, היינו בזמן הרוחני, והזמן הגשמי מפסיק להיות מורגש. האדם מזדהה עם התהליך הרוחני שבו נמדד הזמן על פי מספר השינויים והפעולות שבקשר בינו לבין הבורא.

תדירות שליחת ה"אותות" מהאדם אל הבורא ומהבורא אל האדם היא שיוצרת לאדם את תחושת הזמן, ולא משך קיומו בעולם הגשמי. לאחר שהתגלו כל הרצונות, תוקנו ומומשו, חדלים שינויי המצבים. כתוצאה מכך שנעלמה הרגשת החיסרון מצוי האדם בשלמות, ובה נעלמים הזמן, המקום והתנועה.

אם כך מדוע איננו מסוגלים לתפוס מציאות זו כמו המקובלים? איזו תכונה חסרה לנו כדי להבין כמותם את מושג הזמן? אם האדם מתעלה בתיקונו כך שהוא נמצא מחוץ להתעניינות עצמית במתרחש ברצונותיו ובתוצאה שתהיה בהם, אין הוא מושפע יותר ממה שיקרה בהתחלה, באמצע או בסוף.

בדומה לבורא, גם אצלו משתווים עתה ההתחלה, האמצע והסוף והופכים לאחד. משום כך המתקנים את עצמם מתעלים מעל המצבים והזמנים. מהותו של התיקון שעלינו לעבור הוא ניתוק מן האינטרס העצמי. כך אנו מבטלים את מושגי הזמן, התנועה והמקום.

מכאן אנו למדים שמה שחסר לנו הוא הרגשת המציאות שמחוצה לנו. תפיסתה של אותה מציאות עליה מדברים המקובלים ואותה הם מתארים כ"מצב המושלם", היא שמאפשרת להם להבין את הזמן כסדר של חידושי צורה. הם רואים את המציאות ותופסים אותה מתחילתה ועד סופה, לכן אינם מושפעים מן הצורות השונות שמתחלפות לעיניהם, ויכולים לומר מנקודת מבטם שהמציאות שלנו היא מדומה וש"אין זמן ברוחניות".

באומרנו כי המציאות שלנו מדומה, כוונתנו להבחנה שעושה אדם המגלה שכאלה הם פני הדברים. ההשגה כי המציאות הזו מדומה אינה מונעת בעדו לעבוד איתה. הוא מבין כי זהו אחד השלבים שעליו לעבור. דומה הדבר לתפיסת העולם של ילד המדמה לעצמו דברים רבים.

איננו מבטלים את עולמו של הילד מכיוון שאנו יודעים כי הדבר מתאים למידת התפתחותו. כשנכנס האדם להרגשת מציאות עליונה יותר, הוא מתייחס אל המציאות הקודמת שחש כאל מציאות מדומה, אך כלפי המצויים עדיין באותה דרגה זוהי המציאות הממשית.

לכן בפעם הבאה בה נאמר למישהו שאין לנו זמן, כדאי שנברר קודם לכן האם באמת אין לנו זמן או ששכחנו שהכל כבר קיים במימד בו אין זמן, וכל מה שיש הוא סדר של פעולות המגלות לעינינו בהדרגה את המציאות המושלמת, מציאות שכבר קיימת על כל פרטיה וממתינה לנו עד שנרצה להסיר מעליה את הלוט ולחשוף את נפלאותיה