ההגדה של פסח- היה או לא היה?

& ההגדה של פסח- היה או לא היה?

ההגדה של פסח היא לא רק סתם סיפור היסטורי אלא תיאור מדויק של המצבים הפנימיים שעל האדם לעבור כאשר מתעורר בו הרצון למצוא משמעות לחייו.

כשהירח המלא האיר על הפירמידה הגדולה, אבא העיר אותי ואמר לי: "הגיע הזמן". ידעתי מה עליי לעשות. קיפול מהיר של המחצלת, שק החפצים האישיים גולגל בתוך השמיכה, לקחנו מזון לשלושה ימים ויצאנו מהבית. מרחוק שמענו את המקוננות המצריות בוכות על הילדים שמתו בבת אחת בשבוע האחרון. צעדנו בשקט, אלפי אנשים, אף אחד לא דיבר. כולנו ידענו שהגיע היום, עכשיו יוצאים ממצרים.

סבי ואבי עבדו במצרים, ועכשיו גם אני בונה פירמידה למלך. אבי סיפר לי שהגענו למצרים מזמן. במקום שגרנו בו קודם הייתה בצורת. המצרים בדיוק היו זקוקים לכוח עבודה זול ויעיל היודע לבנות והבטיחו מגורים ומזון תמורת עבודה, אז עזבנו את ארצנו וירדנו למצרים. "תמורת עבודה", הם אמרו לנו, "לא תדעו רעב".

המצרים תכננו ערים גדולות בקרבת הפירמידות שבנינו. כל נער שהגיע לגיל 12 התחיל לעבוד בתחילה 6 שעות, ו-12 שעות ביום עם הגיעו לגיל 18. הנשים היו אמונות על הכנת המזון. אספקה הגיעה אחת לשבוע, והמזון חולק בנקודות איסוף בהתאם לגודל המשפחה.

יום אחד, כאשר מנהיגנו משה החליט לחזור בחזרה לארצנו, הכול השתבש. פרעה סירב והגיב מייד. את ערינו הקיף הצבא המצרי וסגר אותנו בסגר מוחלט. כמות המזון שלנו קטנה, ושעות העבודה שלנו גדלו. פתאום הרגשנו שאין אנו אדונים לעצמנו, שאין אנו יכולים לעזוב מתי שאנו רוצים, גילינו שאנו עבדים לפרעה במצרים.

משה אמר לנו להתכונן ולאגור מזון, כי אנו מתחילים בתהליך של שחרור מעול המלכות, "היציאה", הוא אמר, "תהיה בלי התראה מוקדמת. בכל יום האדם צריך להכין את עצמו לצאת ממצרים".

זה היה החיבור הראשון שכתבתי כתלמיד כיתה ד' על חג פסח, דליה, המורה לתנ"ך, נתנה לי ציון של "כמעט טוב". כך ראיתי אז בדמיוני את סיפור ההגדה של פסח.

היום, בגיל חמישים, אני שוב תלמיד. אני לומד קרוב לשנה את חכמת הקבלה וספר הזוהר. אחרי שלושה חודשים של קריאה בספר הזוהר התחלתי להרגיש שיש בהגדת הפסח רובד פנימי שונה לגמרי מזה שלמדנו אצל המורה דליה.

גיליתי שבעצם לחג פסח ולסיפור ההגדה גם רובד פנימי יותר. זה לא סתם סיפור, אלא תיאור של סדרת מצבים פנימיים בדרכו של כל אדם שמתעורר בו רצון למצוא משמעות וטעם בחייו.

על פי הקבלה, כל הדמויות המופיעות בהגדה של פסח, הן למעשה ביטוי לכוחות הפועלים בתוכנו. כשאני קורא את הגדת הפסח, משה ופרעה מורגשים בי רגשית כשני כוחות הנאבקים ביניהם. הכוח האגואיסטי הנקרא "פרעה" מורגש בתוכי כרצון - כוח המושך אותי לרצות עוד הנאות לעצמי על חשבון הזולת, ולחשוב על דרכים יצירתיות להשיג אותן. בדרך זאת, בסופו של דבר, אני נותר מרוקן וחסר סיפוק. לעומתו, "משה", הכוח האלטרואיסטי, הוא רצון להשתחרר מהחלק האגואיסטי שבי, ולהתחבר לבני אדם דרך נתינה. בדרך זאת, אני מרגיש מילוי תמידי, אני מתרגש ומרגיש אהבה לזולת. במונחים של פסח, השחרור מהרצון האגואיסטי והאהבה אותה אני מרגיש כלפי הזולת נקראים "יציאת מצרים".

חג פסח וקריאת ההגדה של פסח עבורי השנה יהיו שונים לגמרי, ואם יבקשו ממני לכתוב על כך חיבור, הוא לבטח יכיל רובד נוסף, אותו לא הכרתי כשהייתי תלמיד כיתה ד'.