לצאת מהארון בנשף המסכות הגדול

לצאת מהארון בנשף המסכות הגדול לצאת מהארון בנשף המסכות הגדול

נשף המסכות האופייני לפורים מהווה הזדמנות נהדרת " לצאת מהארון", ולא במובן השכיח של המילה.


לקבלת יעוץ אישי ממני, התקשרו עכשיו: 072-2285800 שלוחה 185

נשף המסכות האופייני לפורים מהווה הזדמנות נהדרת " לצאת מהארון", ולא במובן השכיח של המילה. מה שאני אומרת זה, שזו הזדמנות לשחרר עכבות, להוריד מסכות, לשים מסכה, להתפשט, להתכסות, להגשים חלום או פנטזיה ועוד כהנה וכהנה.

יש אנשים שאצלם פורים הוא כל השנה. זה יכול להיות "האיש בעל אלף הפרצופים", או זה הנוטל "זהות בדויה". המסכות רבות ומגוונות בחיי היום יום. בד"כ הם מונעות מפחד, שמא "יראו לי", שמא "יגלו".

פחד הוא רגש ראשוני ועליו מונחות רגשות משניות, תירוצים, סיפורים, הצטדקויות כאלה ואחרות. אם תביטו סביבכם וגם בעצמכם, תגלו שימוש ולפעמים מוגזם או מיותר של מנגנונים. מנגנוני הגנה, מנגנוני סובלימציה.

מכירים את התחושה הזו ש"נורא בא לכם" אך אתם לא מעיזים? לעשות...לומר...לשבור, לצעוק, לברוח, להפוך, לטלטל, להעלם ובמקום זה אתם בוחרים במה שנהוג, במה שנכון, במה שנשמע טוב, מה שנראה טוב... נשאלת השאלה, האם זה דפוס התנהגותי? האם זה שכיח? האם זה מופיע מול דמות מסוימת או שכמותה?

המרצה שלי ל"פסיכולוגיה של החריג", ציין בפנינו במהלך הלימודים (לפני הרבה שנים), שאם לא מטפלים בחולשות ובמה שמביא לשימוש במנגנוני הסובלימציה עד גיל 40,אותו דפוס התנהגותי מקצין את עצמו. למה הכוונה? לדוגמא: אדם שנחשב חסכן בגיל צעיר, בבגרותו רואים ניצנים או השתלטות של קמצנות בהתנהגותו. אישה שדאגה לחייך ולהיות מנומסת כלפי משפחת בעלה וסביבתה,בהגיעה לגיל המעבר הסירה מסיכות או נפלו מתוך עומס, חייכה פחות, עשתה פחות, וירתה יותר ויותר חיצים לאותו כיוון שקודם מאוד השתדלה לרצות.

לשים מסכה ולא בפורים זו "עבודה", זה דורש אנרגיה, זה סוחט אנרגיה. בקליניקה שלי אני פוגשת רבים וטובים, שנאלצים ללבוש מסכות, להחליף אותן, לשאת אותן, כי זו הדרך לשרוד,"כי  אחרת...." ברגע שנעשית עבודה תהליכית של מודעות ובניית עמוד שדרה חזק מבפנים, למרות העבר, למרות הטראומות, על אף השריטות ולפעמים כנגד כל הקולות הנשמעים והנאגרים בזיכרון האישי, מוסרות המסכות בזו אחר זו, יורד השריון שהחזיק את השליטה כי רבה והמשקל הופך לקל.

אין זה אומר כי מאבדים שליטה לחלוטין, אין זה אומר כי להתערטל ברבים זו הדרך. ההבדל הוא, שהבחירה להתחפש היא מודעת ולרוב נקודתית ולפעמים באה לקדם אותי ולא על חשבוני או חשבון זולתי. עם יד על הלב, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, אם היו לכם כל האפשרויות וכל האמצעים הכלכליים והחומריים והייתה מגיעה פייה, פיית המשאלות, זו שיכולה להפוך דלעת לכרכרת פאר, כזו שיכולה להפוך אתכם למה שאתם כ"כ רוצים, מה הייתם בוחרים? יש כאלה שבוחרים תדמית ורוב חייהם מתנהלים סביבה. משקיעים זמן, כסף, קשרים לפעמים בריאות, לפעמים גם שקט או שלווה. יש כאלה שהתדמית בוחרת אותם וזה נראה כאילו הבן אדם "הלא נכון", כאילו ה"נעליים גדולות עליו" ואז אחרי תקופה, אחרי שלומדים להכיר יוצאת הנפש הגדולה החוצה וממלאת את החלל.

יש כאלה שלכאורה חכמים, לכאורה מצליחים, לכאורה חברותיים, לכאורה אוהבים וביציאה משגרה, כשיש טריגר כלשהו, תאום הכול משתנה, פתאום "זה לא אותו בן אדם", "זה לא יתכן", "זה לא אופייני"... זהו שכן. זה הבן אדם שנמצא מתחת לכל שכבת המסכות או מסכה אחת עבה במיוחד שהופעלה בזמן השגרה.

אני אוהבת את פורים. אני אוהבת להתחפש ובראייה לאחור, כשאני מביטה על התחפושות שבחרתי, אני רואה כי הן לגמרי שיקפו את המציאות, את היכולות והתכונות המאפיינות ובמקרים מסוימים הם אפילו הקדימו את המציאות.

אני נזכרת בכל תחפושת ותחפושת בחיי הבוגרים ומחייכת להנאתי. איזה עולם. מזל שלא כל יום פורים...

החופש לבחור - זה מה שהופך את החג הזה לכ"כ מוצלח לדעתי, לקרקע מתאימה להופעה ולהגשמת מיני פנטזיות, חלומות, ומאוויים אישיים.

ליצירת קשר ופרטים נוספים על רונית טסלר

 

לקבלת יעוץ אישי ממני, התקשרו עכשיו: 072-2285800 שלוחה 185







עוד באותו נושא:

אנרגיה, חגי ישראל, תורת הקבלה, לצאת מהארון בנשף המסכות הגדול, רונית טסלר