תופסים מציאות

& תופסים מציאות

ברגע שאנו מתחילים להרגיש את הכוח העליון ולהיות ביחסים עימו, אנו מתחילים להרגיש את המציאות שלו, את מציאות החוץ. המקובלים אומרים כי מלבד הכוח העליון לא קיים דבר סביבנו. אנחנו נמצאים במעין שדה הממלא את כל המציאות. חוץ מן השדה הזה ומאיתנו לא קיים דבר.

ברגע שאנו מתחילים להרגיש את הכוח העליון ולהיות ביחסים עימו, אנו מתחילים להרגיש את המציאות שלו, את מציאות החוץ. המקובלים אומרים כי מלבד הכוח העליון לא קיים דבר סביבנו. אנחנו נמצאים במעין שדה הממלא את כל המציאות. חוץ מן השדה הזה ומאיתנו לא קיים דבר. כאשר אנו מתחילים להרגיש אותו, הגוף שלנו הופך להיות חסר משמעות. אנו מתחילים להרגיש היכן אנו נמצאים בצורה כללית ונצחית - הן עם גופנו והן בלעדיו. איננו תלויים עוד בהרגשת חמשת החושים.

נוסף להרגשת המציאות דרך חמשת החושים אנו מתחילים להרגיש את מציאות החוץ הנמצאת מחוצה לנו. כשהדבר קורה, קיומו או מותו של גופנו הפיזי על חמשת חושיו אינו משנה דבר משום שכבר התעלינו מעל תחושת החיים המצויה בתוך ה"קופסה שלנו", אל הזרימה האין-סופית המצויה מחוץ לנו. האדם ממשיך להתקיים עם גופו בחיי העולם הזה, אך בה בעת הוא חי בכל העולמות כולם עד לעולם אין-סוף, והמקום שבו הוא נמצא אינו מפריע לו.

האדם מרגיש את שתי צורות המציאות: את המציאות המורגשת בתוכו דרך חמשת חושיו, ואת מציאות החוץ. לאמיתו של דבר, מציאות החוץ המורגשת לאדם מאפילה על תחושת המציאות המורגשת בחמשת חושיו, מכיוון שהיא אינטנסיבית, גדולה ובלתי מוגבלת לאין שיעור.

".... כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר, הרי באמת אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית, המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו!
ועל כל זה עשה ית' לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו, ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו עניין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה נתן בנו כח להשכיל כל דבר בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו". (בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות לד)

אנו רגילים להתייחס אל העולם כאל מציאות שבה אנשים, ארגונים ומוסדות ציבור משפיעים על מהלך חיינו: השכן, הממונה עלינו בעבודה, שלטונות המדינה, או פיגועי טרור איומים. אט אט, על ידי פעולות המכוונות לגילוי הכוח העליון, יתחיל האדם להרגיש כי מאחורי כל אירועי העולם עומד כוח. הוא יתחיל לראות כיצד הכוח הזה מפעיל את האנשים כבובות על חוט ויבין מה רוצה ממנו הכוח. דרך האנשים, דרך כל העולם הזה, דרך כל מה שיש לנו בחיים, דרך כל שעברנו בעבר ומה שאנו עוברים בהווה, נתחיל לגלות שמדובר באותו יחס המגיע ממישהו אחד - מהכוח העליון שפועל עלינו. מנקודה זו ואילך מתחילה באמת חכמת הקבלה.

חדר הפיקוד והבקרה של מציאות
מן הרגע שבו האדם מתחיל להרגיש את הכוח העליון ולהיכנס למגע מסוים עימו, הוא מתחיל לעיין בספרי המקובלים ולהבחין בהוראות הכתובות שם עבורו. הם מורים לו למה לשים לב, אילו פעולות לנקוט ולאילו תגובות לצפות.

הדבר דומה לדרך שבה הגדולים מלמדים את הקטנים כיצד לנהוג בעולם שלנו. הקטנים אינם יודעים את חוקי העולם ולכן אנו מזהירים אותם לבל ייפלו, ומציעים להם כיצד לנהוג. בדיוק באותו אופן כתבו המקובלים הוראות בעבורנו. ספרי המקובלים הם למעשה הוראות בעבור האדם, המנחות אותו כיצד ללמוד מהר יותר, להשתפר ולהתקדם ביחסיו עם הכוח העליון. את היחסים האלה אנו נוהגים לכנות בשם "העולם הרוחני".

"ועיקר הפלא שבחכמה זו, היא ההתכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתיחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכול יכול וכללם יחד". (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

המקובלים מספרים לנו שכולנו נבראנו ככלי אחד הנקרא "אדם הראשון". בכלי זה נמצאים כולנו יחד, קשורים זה לזה כחלקי מערכת אחת. כדי לאפשר לבני האדם להיתקן, התרחשה "שבירת הכלים", ובה נשבר המבנה הרוחני של אדם הראשון לחלקיקים רבים. חלקיקים אלה הם "נשמות פרטיות" המתלבשות בגופים שבעולם הזה. כתוצאה מהשבירה כל אחד מבני האדם נתון בידי הרצון האגואיסטי שלו, אטום לזולת ומרגיש רק את עצמו.

לאחר התפתחות ארוכה מאוד מתחילים בני האדם להרגיש את הנקודה שבליבם, והיא המעוררת בהם דחף לחיבור עם הכוח העליון, לחיפוש אחר הרוחניות. רק במידת השתוותם אל הכוח העליון יוכלו בני האדם להתקשר אליו, להרגיש אותו ולהתקרב לעברו. בזמן הזה יש להם יכולת לקנות כוח התגברות שיאפשר להם להתרומם מעל טבעם האגואיסטי.

דבר זה ניתן לביצוע באמצעות התחברות בין אנשים בעלי מטרה רוחנית משותפת. אמנם כל אחד ואחד מהם נתון בשליטת הרצון האגואיסטי שלו, אך הם מעוניינים להתעלות מעליו. סביבה כזו מוגדרת כסביבה רוחנית, ובעזרתה יכול האדם לשבור את המחיצה שבינו לבין הזולת. אף על פי שהם נמצאים בתוך האגואיזם, הם מנסים בכל כוחם ליצור מבנה בעל צורה מקבילה לצורת המבנה האמיתי והמתוקן - נשמת אדם הראשון. אלא שאין הם יכולים להצליח בכך בעצמם, שכן משימה שכזאת מנוגדת לטבע האנושי. כל שביכולתו של האדם לעשות הוא לסגל לעצמו רצון גדול להתחבר אל האחרים.

כאן מקומם של כתבי הקבלה אשר בהם מתואר מצבם האמיתי והמתוקן של בני האדם. ההבדל בין המצב המתוקן והלא-מתוקן הוא בכך שהאדם מחליף את כוונת השימוש בטבע שלו - משימוש לתועלת עצמו לשימוש לתועלת הזולת. על ידי לימוד נכון של כתבי הקבלה האמיתיים האדם מתאר לעצמו את מצבו המתוקן. הוא מעורר את האור, הממלא אותו במצבו המתוקן, לתקן אותו. לאחר שהאור הזה יתקן אותו, הוא גם ימלא אותו ואז ירגיש האדם את העולם הרוחני.

"וזהו שהמקובלים מגדירים בשם "רוחניות", ועליהם מדברים, אשר אין לה כל תמונה מזמן ומקום. וכל ערכי הגשמיות כלל. אלא שהיא בחינת כח בעלמא. כלומר, לא כח המלובש בגוף כרגיל בעולם הזה, אלא כח בלי גוף". (בעל הסולם, חכמת הקבלה והפילוסופיה)

העולמות העליונים אינם נמצאים מעלינו במובן הפיזי של הדברים. אין בעולמות הרוחניים מושגים כמו זמן, מקום ותנועה. העלייה אל העולמות היא בפירוש חזרה להכרה.

יוצא מכך שלימוד הקבלה מחייב אותנו להשיל את הלבוש הגשמי של ההרגשה ושל התפיסה המוכרות לנו היום, וכך לחדור דרך החומר לכוחות העומדים מאחוריו. האדם עובר מצפייה בתמונת המציאות אל היכרות עם הכוחות המייצרים את התמונה. הוא מתחיל להבין את הדרך שבה מתהווה המציאות ורוכש יכולת להתחבר עם הכוחות המייצרים את התמונה ולשלוט בהם. זוהי כניסתו אל חדר הפיקוד והבקרה של מציאות החוץ, האחת והיחידה.

"... אשר אצל האדם אין תכנית המחשבתית נחשבת למציאות ממשית, אבל במחשבה האלקיות היא מציאות ממשית לאין ערך יותר ויותר ממציאות הנבראים הממשים עצמם". (בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות כד)