היצר והתבלין

היצר הרע הוא החומר שאותו אנחנו טועמים ומרגישים כבלתי נסבל. היצר והתבלין

כשהאדם יגלה שהיצר שלו רע, הוא ילמד איך לתקן אותו. אביהו סופר על יצר הרע


לקבלת יעוץ אישי ומידע בנושא, התקשרו עכשיו: 072-2285801

כתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" (חז"ל). איך ייתכן שהתורה משמשת תבלין ליצר הרע, שהרי תבלין נועד להעשיר ולהעצים טעם אחר? האם משמע שהתורה מעצימה את טעמו של היצר הרע? ובכלל, איך ייתכן שהתורה מתבלת את היצר הרע, דבר שמעמיד אותה בדרגה פחוּתה מהיצר?

לכאורה, נשמע מהפסוק שאין זה לכבודה של התורה, אך למעשה "בראתי יצר רע" הוא עיקר "האוכל", ואילו התורה היא בסך הכול תבלין, כך שמטרתה לגרום לכך שיהיה נוח, טוב וטעים יותר.

היצר הרע הוא החומר שאותו אנחנו טועמים ומרגישים כבלתי נסבל. זהו האגואיזם שלנו. אנחנו רוצים להשתמש בו אבל לא יודעים כיצד. התבלין שמרכך אותו ומאפשר לנו להשתמש בו כדי להגיע למטרת החיים - להתקשר לבורא, נקרא תורה. היצר הרע אינו אלא המחשבה שלנו רק על טובת עצמנו. זהו המניע לכל הרע שקיים במציאות. המחשבה האגואיסטית שלנו גורמת לנו לראות בכל מי שסביבנו אמצעי לקבלת הנאה. לכן לא אכפת לנו כל כך מהטבע, מהצומח, מהחי ומהאנשים שבסביבתנו. שכן גם אם זה לא במודע, אנחנו מחפשים רק את ההנאה שהם יכולים לספק לנו, ללא שום התחשבות בהם עצמם. מי שמבין את זה ומחפש איך להשתנות, יכול להשתמש לשם כך בתורה.

ניתן להסביר זאת על פי עיקרון פשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצון ליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו בתענוג, לא ניתן לעשות זאת.

אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג, כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן הם כבר מנטרלים זה את זה.
זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג, הוא מיד מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של פלוס ומינוס.

לכן כתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". פירוש הדבר שבכל פעם שבה רוצה אדם ליהנות, בא התענוג ורוצה להיכנס לתוכו כביכול, ומיד ברגע כניסתו נעלם התענוג ונעלם הרצון.

בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים פי שניים, וכתוצאה מכך, נבנה רצון, כלי חדש, שהוא בדיוק כפול בגודלו מהכלי הקודם. מכך יוצא, שמי שהיה לו מאה, רוצה עכשיו מאתיים, ומי שהיה לו מאתיים, רוצה ארבע-מאות, וכן הלאה. הרצון תמיד כפול מכפי שהיה קודם לכן.

לכן הרצון לקבל, כלומר היצר רע, אינו מותאם לקבלת תענוגים, שכן לא נברא כך שיהיה ראוי לזה. ועל האדם לגלות זאת סוף סוף בעולמו ובחייו, משום שבמשך אלפי שנים עוסקת האנושות ברצונה למלא את הרצון לקבל, ואינה מצליחה בכך.

היא מחפשת עוד ועוד אמצעים, עוד סוגי תענוגים, כלים ופיתויים חדשים להשתוקק אליהם: אופנה, ספורט, משחקים, טיולים ומה לא, רק בשביל הסיכוי הקלוש למצוא אולי עוד תענוג קטן. אך בסופו של דבר, כולנו נותרים ריקים.

זוהי העת שבה נִגלַה הרצון לקבל במלואו, באופן כזה, שהאנושות כבר מתחילה להתייאש מהאפשרות למלאו אי פעם. כאשר תגיע לייאוש מוחלט, אז הרצון, האגו, לא ייקרא עוד סתם "רצון לקבל", אלא "יצר רע".

מדוע יצר רע? משום שהאדם מתחיל להרגיש שהוא גורם לו רע, שהוא מחייב אותו לרוץ, לרדוף אחר תענוגים ואחר הנאות החיים, אך לעולם לא נותן לו הזדמנות לעשות זאת באמת, להגיע לזה. לכן הוא נקרא "רע" עבורו, ומתוך כך מתחילים האדם והאנושות כולה לחשוב: כיצד ניתן להגיע למצב שבו באמת יהיה לנו טוב?
כאן בא הבורא ואומר: "בראתי יצר רע", זאת אומרת, ראשית עליכם להגיע להכרה בכך שהבריאה שלי מורגשת בכם כבריאה רעה ושנבראה כך בכוונה תחילה. ואז מוסיף ואומר: "בראתי תורה תבלין", שפירושו, אם תגלו שהיצר, הרצון, הטבע שלכם הוא רע, אז ורק אז תגלו שיש דבר אחד שביכולתו לתקן את היצר ולעשותו ראוי לאכילה, ראוי להנאה, והוא התבלין.

כלומר, בתוספת אותו תבלין, האוכל הזוועתי והתפל ביותר יהפוך טעים, אוכל שאדם יחוש בו תענוג, ולא כפי שקורה כרגע, שהוא מותיר את האדם ריק והוא אינו יכול "לאכול" ממנו, למלא את עצמו, ואף אינו יודע כיצד יוכל אי פעם לעשות זאת.

התורה כתבלין תפֵלה לעומת הרצון לקבל, יצר רע. תפֵלה משום שיצר הרע הוא הבריאה כולה. היצר הרע הוא כל מה שברא הבורא. לכן חשיבותו של היצר הרע היא חשיבות עליונה, ורק מי שמגיע להכרת היצר כרע, נזקק ל"תורה תבלין".

התורה עוזרת לאדם בכך שהיא ממלאת את תפקידה כתבלין ומוסיפה ליצר הרע צורה חיצונית כזו, שמתאימה אותו לתענוג.

הפלוס שבאהבה
כאשר בא תענוג חיובי, פלוס, ולא נתקל מיד ברצון, מינוס, שמשתוקק אליו, אלא יש ביניהם "מסך" או "כוונה" שמשמעה שהאדם לא רוצה לקבל תענוג על מנת למלא את רצונו אלא כדי למלא את רצונו של הזולת - אז כבר אין התנגשות בין התענוג שבא לבין הרצון והם לא מנטרלים זה את זה.

לדוגמה, אדם שאוהב מישהו, כל הדברים שהוא מקבל הם לטובת מושא אהבתו, ואם האהוב נהנה, גם האוהב נהנה. וככל שהאהוב נהנה יותר, האוהב שמספק לו את התענוג נהנה עוד יותר. הבעיה של האדם, אם כן, היא רק כיצד לאהוב אנשים וליהנות מכך שהוא אוהב אותם ומעניק להם.

מכאן, שישנה אפשרות ליהנות באופן בלתי מוגבל אם יש לאדם קשר עם הבורא, והוא מקבל ממנו תענוגים אינסופיים בגודלם, והוא מעביר אותם דרך עצמו לכל יתר הנשמות. כמו אם המעבירה לבנהּ את כל הטוב שמגיע אליה ממקורות שונים, וככל שבנהּ נהנה יותר, כך גם היא נהנית יותר, ומכך היא גם מקבלת חיות וחיים בלתי מוגבלים.

העניין הוא שבאם יש אהבה טבעית כלפי הילד, ואילו אצל האדם אין אהבה טבעית כלפי יתר האנשים, אלא להפך. מכאן שלאדם לא חסר דבר מלבד לחוש כלפי יתר האנושות אהבה. כך יתחיל להרגיש שהוא מקבל שפע מלמעלה, מהבורא, לפי יכולתו להעביר שפע זה לאחרים.

זה מה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". האדם אוהב את האחרים, וזה הופך להיות עבורו התנאי שלפיו הוא מקבל תורה, אור עליון, שמביא לו כל טוב. את אותו "כל טוב" שהוא מקבל מלמעלה, הוא מעביר לאחרים, לכל יתר הנשמות.

אז יש "סַפק" שהוא הבורא, ויש את האדם המקבל ממנו, על מנת למסור ליתר הנשמות. ומעגל זה עובד ללא הרף. מדוע? משום שהבורא מתגלה בתוך הנשמות הללו בשביל אותו אדם, שַׁם הוא מרגיש אותו.
יוצא אם כן שאם אדם רוכש אהבה לאחרים, הוא נכנס לחיים טובים והיצר לא מורגש בו עוד כ"רע", אלא כיצר טוב. שעל ידו מקבל האדם תענוגים מלמעלה, ואותם הוא מעביר לאחרים, כאשר בדרך עוברים כל התענוגים הללו דרכו, והוא נהנה מכך שממלא את רצונותיהם, שבינתיים הפכו להיות רצונותיו שלו.

האדם אוהב את האנשים, לכן הם קרובים אליו כרצונותיו. בזה שהוא אוהב וממלא אותם, הוא נעשה דומה לבורא. ואז רוכש דבר מיוחד נוסף, האדם נעשה לא רק למקבל כל השפע שעובר דרכו אל כל יתר הנשמות, אלא גם נעשה דומה לבורא, נעשה כמותו.

לקבלת יעוץ אישי ומידע בנושא, התקשרו עכשיו: 072-2285801







עוד באותו נושא:

עדיין אין תגיות נושא למאמר זה