קבלה: אדם מחפש משמעות

קבלה: אדם מחפש משמעות

לפני 60 שנה גדול המקובלים, בעל הסולם פיצח את מנגנון ההנאה האנושי והבין מדוע אנשים מאבדים את המשמעות בחיים.

"הציבור מניח שאנו המדענים החוקרים את המוח יודעים עליו הרבה. האמת היא שאנחנו יודעים הרבה פחות ממה שחושבים", את ההצהרה גלוית הלב הזו השמיע אחד משני ראשי מכון חדש לחקר המוח והרגשות באוניברסיטת חיפה, פרופ' גל ריכטר-לוין, נוירוביולוג נודע בארץ ובעולם. "אנחנו גם לא ממש מבינים איך עובדות תרופות כמו פרוזק או שאר נגזרותיה", הוא ממשיך, "התרופות המקובלות נגד דיכאון לא עוזרות ל-40% מהמטופלים". את הדברים המטרידים הללו הוא אמר לדודי גולדמן בכתבה שכותרתה "אופיום להמונים", שפורסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות בשבת האחרונה.

שותפו להקמת המכון החדש, פרופ' יורם יובל, רופא ופסיכיאטר בהכשרתו, שלמד נוירוביולוגיה במכון ויצמן והתמחה בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה באוניברסיטת קולומביה מוסיף "הדיכאון יהיה המגיפה של המאה ה- 21. ניתן לומר שהדיכאון הוא מחיר האהבה, כאשר אנו מאבדים אותה, הפרידה כואבת ומדכאת".

הנתונים המדאיגים מובילים למסקנה חד משמעית: בשנים האחרונות מחלת הדיכאון צמחה לממדי מגפה בעולם המערבי, מגפה שלא פוסחת גם עלינו. בישראל, נרשמו בשנה האחרונה יותר מ- 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נגד דיכאון. למרות התרופות והטיפולים הפסיכולוגיים השונים, לא נראה פתרון רפואי באופק, ואף ההפך הוא הנכון. "15 אחוז מהאנשים שיאובחנו כסובלים מדיכאון קליני יתאבדו. כל שנה מתאבדים מיליון בני אדם והמספר עולה", מסכם פרופ' יובל. הפסיכיאטרים שעומדים נואש אל פני המצב החדש, מרחיקים לכת ומדברים על ניסויים בשימוש באופיום כניסיון לפתור את הבעיה.

המרדף אחר הסיפוק
על אובדן המשמעות בחיים כתב לפני קרוב לשישים שנה גדול המקובלים במאה העשרים, הרב יהודה אשלג. בחיבוריו הוא חזה שבסוף המאה העשרים ואחת, ליתר דיוק לקראת שנת 1995, תגיע האנושות אל פרשת דרכים. "והנה השאלה הזעומה הנשאלת: מה הטעם בחיינו? ... בעינה עומדת, בתוקפה ובמרירותה... מנקרת את מוחינו ומשפילתנו עד עפר בטרם נצליח להיסחף בלי דעת בזרמי החיים כאתמול" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב').

להבדיל מהפסיכיאטריה שניצבת חסרת אונים בפני המצב, טען אשלג שיש פתרון, אבל כדי לממש אותו, חייבים לטפל בשורש הבעיה. הוא הסביר כי באדם טמונה היכולת לממש את מלוא הפוטנציאל שבו בדרך נעימה ומלאת חדוות חיים, עליו רק ללמוד איך לעשות זאת.

הדבר הראשון שאותו עלינו להבין הוא שהאדם נברא כדי ליהנות. הרצון הבסיסי ליהנות שטבוע בנו, הוא שמכתיב את מהלך חיינו ומניע אותנו לעשות ה-כ-ו-ל כדי להגיע לסיפוק. מין, כסף, כבוד ושליטה, או ידע הם רק חלק מסוגי התענוגים שאותם דוחף אותנו הרצון ליהנות להשיג.

לאחר שהשכלנו להבין שאנו יצורים רודפי תענוג, בואו ננסה לפצח את "מנגנון ההנאה האנושי", אם נבין את המכאניזם נוכל להציע פתרון לבעיה. נמחיש זאת בעזרת דוגמא שכולנו מכירים מחיי היום יום.

נסו להיזכר בפעם האחרונה בה הייתם ממש רעבים. כל כך רעבים, שלא הייתם מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר מלבד אוכל. הרגע המיוחל הגיע - אתם חוזרים לביתכם, או יוצאים למסעדה, מתיישבים לשולחן, ניגשים למנה עליה פנטזתם כל כך, ומתחילים לאכול. בביס הראשון המפגש בין הצורך העז שנבנה בכם לבין המנה הטעימה, מצעיד אתכם לפסגות חדשות של תענוג.

אתם מצקצקים בלשונכם, נהנים מהמרקם העשיר של הטעמים ומתענגים על כל רגע. בביס השני, עדיין נהנים. בביס השלישי, קצת פחות, ועם כל נגיסה במנה העסיסית הרצון לאכול הולך ופוחת ואיתו גם ההנאה. "חיסלתם" את הסטייק, ואתם כבר שבעים לגמרי. בקיצור, לאחר שחוויתם כמה רגעים של הנאה, רצונכם לאכול התפוגג, ועימו נעלמה גם ההנאה שאליה כל כך השתוקקתם.

אם היו מציעים לכם כעת לאכול מנה נוספת, עסיסית ומגרה ככל שתהיה, לא הייתם מסוגלים לאכול וליהנות שוב. היה עליכם לחכות עד שייווצר צורך חדש, ורק אז הייתם יכולים שוב ליהנות. כלומר, נהניתם, אבל ההנאה חלפה במהרה ופינתה את מקומה לתחושה של שובע. מצב זה נקרא בקבלה "הנאה שמבטלת את הרצון". ברגע בו נעלם הרצון או הצורך (לאכול), נעלמת גם תחושת ההנאה (מהאוכל).

צריך (רק) להפוך את השאיפות
התהליך המחזורי הזה מוכר לכל אחד מאיתנו, והוא מבטא את מנגנון ההנאה האנושי ואין זה משנה באיזה מהרצונות שקיימים בנו מדובר. השורה התחתונה היא שבמצבנו הנוכחי איננו יכולים לקבל הנאה לאורך זמן.

וכך, עוד לפני שהספקנו ליהנות באמת, אנו מוצאים את עצמנו שוב במרדף אחר ההנאה הנכספת. התהליך חוזר על עצמו, אכזבות מצטברות בתוכנו, אנו מתעייפים ומתחילים לאבד טעם במרדף האינסופי אחר ההנאה שנקראת "החיים". עם כל אכזבה הולך ונפער בתוכנו חלל פנימי, ולבסוף זה הופך ליותר מדי עבורנו.

עם זאת, מכיוון שאיננו יכולים להתקיים ללא הנאה, אנו ממשיכים לפתח רצונות חדשים, מנסים לספק את עצמנו בכל דרך שהיא, רק כדי להשקיט את השאלה הכאובה על הטעם בחיים שמתעוררת בנו. אבל גם עם זה יש בעיה לא קטנה - השגת התענוג הבא מצליחה להשכיח את השאלה על הטעם בחיים לזמן קצר בלבד. די מהר אנו מגלים כי התשובה אינה נמצאת בשלל התענוגים הזמניים, ואנו מתאכזבים פעם נוספת.

ההבנה כי היכולת לספק את עצמנו היא אשליה בלבד, גורמת לנו לדיכאון ולייאוש. אלה מובילים את האדם לחיפוש אחר דרך לשכוח, לברוח. הוא מוצא אותה באמצעים מלאכותיים שונים, החל מאלכוהול, דרך כדורי הרגעה וכלה בסמים.

על פי הקבלה איננו מצליחים ליהנות כי אנו מרוכזים רק בעצמנו, ושואפים למלא את עצמנו בלבד. כל עוד יימשך מעגל הקסמים הזה לא נוכל ליהנות באמת ונישאר בלתי מסופקים.

אז מה עושים? העיקרון די פשוט. חכמת הקבלה פוקחת את עיני האדם לראות שכולנו חלקים מנשמה אחת גדולה, שנקראת "אדם הראשון". כאשר האדם מבין זאת, מתעוררת בו אהבה כלפי האחרים, כאילו היו איברי גופו או ילדיו ממש.

כאשר נאהב את האנושות כולה ונשאף לתת לזולת, ייווצר מעגל הנאה חדש ואינסופי: אני נותן לאחרים והם נהנים, ואז גם אני נהנה - כי הם נהנים. כלומר, אם נהפוך את השאיפה שלנו - מניסיון למלא את עצמנו, להנאה ממילוי האחרים - נגיע לתוצאה הפוכה וטובה בהרבה. אז נוכל להתחיל ליהנות באמת. אדם שמוצא את הדרך איך ליהנות ממילוי רצונותיהם של אחרים, יכול להגיע למצב שהתענוג שהוא מקבל אינו פוסק לעולם - הוא ממלא אנשים רבים אחרים, ונהנה מכך שהם נהנים. בדיוק כמו שאמא נהנית מכך שהילד שלה נהנה. לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה". זהו הכלל שבאמצעותו ניתן לקבל הנאה אינסופית - לזכות ליהנות מהאור העליון שמתגלה בזכות האהבה בין הנשמות. והאור הזה - נקרא "תורה".

הדיכאון שבו שוקעים רבים כיום איננו מקרי. הפסיכיאטרים מדברים על אובדן אהבה, אבל האהבה שאיבדנו היא אהבת הזולת. המצב הזה מכוון ומיועד להעלות את כולנו לרמה רוחנית חדשה של קיום. המפתח להגיע אליה טמון בשינוי היחס בינינו. כשנעפיל לרמה כזו, לא נזדקק לתרופות נגד דיכאון (שגם כך אינן עובדות), וגם לא נאלץ לחפש מפלט מן המציאות. להפך, נחיה חיים שלמים, מלאי סיפוק ומשמעות.