מבנה האישיות - חלק א'

& מבנה האישיות - חלק א'

הפסיכולוגיה המסורתית, שראשיתה בתחילת המאה ה-19 עם תגליותיו של זיגמונד פרויד, מתארת את מבנה האישיות הבוגרת כבעלת שלושה מרכיבים גדולים ומשפיעים: סתמי (איד), עצמי (אגו), עצמי עליון (סופר-אגו).

מזה שנים שאני עובד עם בני אדם ומסייע להם בעזרת כלים אותם המצאתי ופיתחתי. היסודות לשיטת הטיפול שלי נעוצים בתובנות שחלפו במוחי, תוך שהן העמיקו יותר ויותר והשתכללו, במהלך השנים. במאמר זה אתחיל להציג את תפיסת עולמי לגבי מבנה האישיות האנושית והקשר שלה אל עולם היצירה והיצירתיות. מאמר זה אינו מציין השקפות עולם דומות או הפוכות, מעולם הפסיכולוגי התיאורטי ואינו מצטט מקורות חיצוניים.

הפסיכולוגיה המסורתית, שראשיתה בתחילת המאה ה-19 עם תגליותיו של זיגמונד פרויד, מתארת את מבנה האישיות הבוגרת כבעלת שלושה מרכיבים גדולים ומשפיעים: סתמי (איד), עצמי (אגו), עצמי עליון (סופר-אגו). הסתמי, שמצוי בחלק הלא מודע של האישיות מתואר כמאגר דחפים, מיניים ותוקפניים בעיקר, המבקשים את סיפוקם והרגעתם, מהר ככל הניתן (עיקרון העונג). העצמי העליון מתפתח בעקבות החינוך ההורי ומתגבש כחלק המצפוני שקובע בעבור את האדם, את מה שאסור לעשות, את מה שאין זה מקובל לעשות, וזאת לפי כללי החברה וכללים נוספים שהופנמו
במהלך גדילתו של האגם.

העצמי (האגו) נחשב למוציא לפועל וזה שמתווך בין סיפוק דחפי הסתמי, לבין גבולות ואיסורים המושתים על ידי העצמי העליון (עקרון המציאות). כאשר דחף הנחשב כאסור (מיני או תוקפני), צף אל המודעות באופן שנתפס כלא מקובל או לא רצוי, מתעוררת חרדה, מפני העונש הצפוי עקב כך (עונשו של העצמי העליון). האגו מתמודד עם החרדות באמצעות מגוון מנגנוני הגנה, ביניהם הדחקה, הכחשה ועוד, על מנת שהאדם יוכל לתפקד ללא הסבל הרב שנגרם עקב החרדה.

אני מציע זווית ראייה נוספת על מרכיבי הנפש הללו:

אני מאמין שמה שמכונה "סתמי" (האיד), אינו מכיל רק דחפים ויצרים ראשוניים כגון מין ותוקפנות, אלא מהווה עולם עשיר של אנרגיה יצירתית המבקשת את מימושה. כל אדם נולד עם אנרגיה יצירתית בעלת מאפיינים אחרים וביטוייה יהיה שונה וייחודי לעומת אנשים אחרים. האנרגיה היצירתית מבקשת ליצור קשר עם העולם החיצוני ולברוא דבר מה חדש. מהותה של האנרגיה היצירתית הינה ביטוי והמצאת אספקט מסוים, (או מספר אספקטים), של המציאות, שלא היה קיים לפני כן. ברגע שהאנרגיה היצירתית הזו באה לידי ביטוי באופן ההולם אותה, חווה היחיד תחושת עונג והתעלות, וחש שהוא "הגיע הביתה".  תפיסה זו מעוררת שאלות ותהיות רבות, לגבי מהות ה"יצירה" והביטוי היצירתי, ובוודאי דברים נוספים, בהם אשתדל לגעת בהמשך. אסתפק כעת בהנחת היסוד שהאדם, באופן שלעתים אינו מודע, משתוקק במהלך כל חייו לבטא את היצירתיות הייחודית לו.

פעמים רבות קורה שאנשים אינם מוצאים את הדרך למימוש כוחותיהם היצירתיים, והדבר מתחיל בכך שמרבית בני האדם אינם מודעים לפוטנציאל היצירתי הרב הטמון בקרבם, מאז לידתם. יש להדגיש – ביטוי יצירתי אינו קשור בהכרח לתחומי האמנות למיניהם. הביטוי היצירתי קשור ביכולת להמציא, לחדש, לשנות את הקיים ולהוסיף לו חדש. ברור לי שקרבתה של האנרגיה היצירתית המולדת לאנרגיה המינית והתוקפנית גורם לאסוציאציה ביניהם ולחרדה מפני ביטוי חופשי של היצירתיות הטבעית. כמו כן ברור לי שביטוי בריא והולם של האנרגיה היצירתית הוא כזה שיש בו גבולות, שיש בו חוקים ושיש בו תהליך התפתחותי עם ארגון פנימי, כפי שאפרט במאמרים הבאים.

הסופר-אגו נחשב, כאמור, לחלק באישיות העוקב אחר מחשבותיו ומעשיו של האדם, ופועל למניעת ביטויים של דחפים אסורים או לא מקובלים. ידוע שהסופר-אגו יודע "להעניש" ולהכאיב כתגובה למה שנתפס אצלו כחציית הקו האדום.  דרכו של הסופר-אגו לבלום את ביטויה של האנרגיה היצירתית היא באמצעות שליחתו הנאמנה – הביקורת העצמית. הביקורת העצמית, חלקה מודע וחלקה אינו מודע, מעבירה לאדם מסרים רבים ושונים, המגבילים מאד את האפשרות לניסיונות יצירתיים כאלה או אחרים. הביקורת העצמית גורמת לאדם לחוש שאין לו זכות לעשות טעויות, שאין לו זכות ליצור דבר מה לא מוצלח, שאין לו זכות להתנסות ולנסות, אלא אם יש תועלת ברורה מכך. הביקורת העצמית אינה סובלנית לתהליכים, ותובעת תוצאות מעולות, באופן מיידי. הביקורת העצמית מונעת מהאדם תענוגות רבים, הקשורים בפעולות יצירתיות. בדומה לענשו של הסופר-אגו, גם הביקורת העצמית מכאיבה ומייסרת, וגורמת למרבית האנשים להימלט מפניה ולהימנע מיוזמות יצירתיות רבות.

האגו (העצמי), נחשב, כאמור, למוציא לפועל של האישיות וכזה המתווך בין דחפי האיד לבין איסורי הסופר-אגו. ידוע שהאגו משתמש במנגנוני הגנה על מנת להרחיק את הדחפים של  האיד  (מין ותוקפנות) מהתודעה ובכך למנוע את החרדה שתתעורר עם התקפת הסופר-אגו. בכל הקשור לביטוי האנרגיה היצירתית, ניתן לזהות את מנגנוני ההגנה שיוצר האגו לצורך הימנעות ממפגש בין היצירתיות שלו לבין הביקורת העצמית. האגו ממציא (באופן יצירתי מאוד!), סיבות מפורטות לאי ביטוי יצירתי, ובכך "מגונן" על האדם מ"אי נעימות":
"אני לא מספיק מוכשר לכך..."
"אתחיל לעסוק בזה רק כשאפרוש לגמלאות..."
"אין לי פנאי לדברים כאלה, אני עסוק מדי..."
"אני בכלל לא אדם יצירתי..."
"אף פעם לא אצליח כמו..."
"אני צעיר מדי..."
"אני מבוגר מדי..."
"התחום הזה לא מתאים לגברים..."
"התחום הזה לא מתאים לנשים..."

ועוד ועוד ועוד. מסתבר שהאדם משתמש היטב ביצירתיות שלו על מנת למנוע מעצמו את ביטוי היצירתיות האותנטית שלו. מצד שני, אותו אגו הוא גם אותו החלק באדם שקיים בו, בכל רגע, הפוטנציאל להחליט על נקיטת סיכונים ועל תעוזה יצירתית, למרות אזהרותיה של הביקורת העצמית. האגו יוכל, בתהליך טיפולי, לקחת חלק בצמצום הולך וגדל של הביקורת העצמית. תהליך זה לא יוכל להצליח ללא ביצוע בפועל של פעולות יצירתיות שישלבו מקוריות, ספונטאניות ותעוזה.

אני מאמין שתכלית החיים המרכזית של האדם היא סיפוק תשוקותיו. היכולת להיות קשוב לתשוקות ולפעול בעקבותיהן באופן יצירתי ותואם לכללים ולחוקים המקומיים מהווה לדעתי מרכיב מרכזי של האדם הבריא. קיימים עיוותים רבים וקיימות אי-הבנות לא מעטות לגבי מושג התשוקה ומימושה. התשוקה ליצירה, לחידוש ולהתחדשות בוערת ופועמת בלב האדם וחסימתה מהווה מצע נוח מאד להתפתחות מחלות והפרעות שונות, בחיי האדם, אצל כל אחד לפי נטיותיו הגנטיות. גם בזאת אעמיק ואפרט במאמרים עתידיים.

הציור האינטואיטיבי, כפי שמבוצע אצלנו, משרת מספר מטרות: המנוע היצירתי הפנימי מתחיל לפעול ולהתחזק, והשפעתו הולכת וגוברת עם התרגול. בד בבד, הביקורת העצמית, הבולמת את פעולתו, הולכת ומצטמצמת. האגו, שהוא החלק המפעיל וזה שגם ממציא "תירוצים" מפני הפעולה היצירתית לומד לוותר בהדרגה על החשש מפני מעשי יצירה נועזים ומוליך את האדם לבחירות חדשות של חיים יצירתיים יותר, צפויים פחות ובריאים יותר.