להוציא את האמן שבך

& להוציא את האמן שבך

לכל אדם יש את החותם האישי שלו, כזה שהוא יוכל לבטא אך ורק אם ימצא את דרכו היצירתית הייחודית לפעולה ולביטוי.

אצלנו במכון הפסיכו קריאטיבי עושים שימוש רב במיומנויות הקשורות באמנות. אנחנו פועלים באמצעות ציור אינטואיטיבי וכתיבה אינטואיטיבית. אלה שני שטחי עבודה שקשורים לאמנויות מוכרות, שעד לפני זמן מה גם היו שמורים רק לאלה שכינו עצמם "אמנים" ושהחברה הכירה בהם, כך או אחרת, על היותם כאלה. אצלנו היצירה הופכת לכלי ריפוי בעל דרגה גבוהה של השפעה ויעילות אך בתודעה הציבורית קיים עוד פער ניכר בתפיסת הפעולה האמנותית ככזו שנועדה רק ל"אמנים" עם כל האסוציאציות המתלוות לכך, שחלקן ממש לא מוכרחות להוסיף ולהיות רלוונטיות.

לפי תפיסתנו לאדם יש גרעין יצירתי מולד. הכוונה היא שלאדם יש מטען גנטי שמבקש להתבטא ושדוחף את האדם להוציאו לפועל. המטען הזה קשור לביטוי עצמי ייחודי, להגשמה עצמית, לאיתור הדרך האישית לקיום, עבודה, ניהול מערכות יחסים, הורות ועוד. לכל אדם יש את החותם האישי שלו, כזה שהוא יוכל לבטא אך ורק אם ימצא את דרכו היצירתית הייחודית לפעולה ולביטוי.

בשונה מהדעה שבדרך כלל נתפסת לגבי יצירתיות (דהיינו – יכולתו של האדם למצוא שלל רעיונות הולך וגדל כתגובה לאתגר נתון) אנחנו רואים את היצירתיות באופן שונה, וההבדל במקרה הזה מהותי. אנחנו רואים את הפעולה היצירתית כתוצר של הפיכת תשוקות לביטוי לפעולה ממשית במציאות. החלק הנשי באדם (שמרגיש ושמשתוקק) מתבטא בפעולה חיצונית עקבית באמצעות החלק הגברי שבאדם. ביטוי התשוקה האישית והייחודית על ידי פעולה רלוונטית גורם שוב להגברת התשוקה וממנה שוב לפעולה שמגשימה אותה במציאות החיצונית. השילוב המעגלי והרצוף הזה בין תשוקה לבין מימושה מהווה לפי תפיסת עולמנו את המהות היצירתית. ככזו היא חשובה לכל אדם ומהווה את אחד הגורמים המרכזיים שיקבעו את בריאותו הנפשית, את איכות חייו, השמחה שלו ותחושת המימוש העצמי. כאשר אנחנו תופסים כך את היצירה אנחנו יכולים להבין שיש סיבה מהותית לכך שנייצר עבור בני האדם כלים ליישום המעברים האלה, בין החלק הגברי לחלק הנשי, שמימוש שניהם במקביל ובתיאום יוצר את הפעולה היצירתית אותה נועד האדם לבצע, בכל תחם שיחפוץ בחייו, אם אמנותי, עסקי, בין-אישי ועוד.

לעומת זאת, אל מול הרעיונות והמוטיבציה הזו, קיימים מיתוסים חברתיים ותרבותיים ששורשיהם נעים שנים אחורה, מיתוסים שונים לגבי מהות ה"אמן" או מהות ה"אמנות". לא אחת, אנשים שהתמסרו לעבודת אמנות היו אנשים בעלי הפרעות נפשיות כאלה או אחרות, ואמנותם התבלטה גם על רקע חייהם הלא יציבים ואף לעתים המופרעים. נוצר מיתוס ה"אמן הסובל" שחלק מהמהות שלו היא שלכאורה, אם אדם רוצה להיות יצירתי באמת ולהיות "אמן אמיתי" אזי עליו להפיק מ"מעמקי נשמתו" על ידי "תהליך מייסר של סבל" את מה שכביכול הוא ה"אמת היצירתית שלו". הקונספציה הזו הובילה אנשים לתהומות של כאב עם אסוציאציה לאמנות. הקונספציה הזו גם הרחיקה, מן הסתם, אנשים רבים מהתעסקות בנושאי יצירה, מחשש שגם הם יהפכו ל"אנשים סובלים". המצב הזה גם יכול היה לגרום לכך, שעם השנים נדחק המושג "אמן" לשוליים, ורק אם אדם הוא מייצר הישגים ממש יוצאי דופן ומגיע להצלחה מטאורית באמנות, אזי הוא מוכר ככזה.

אמנים רבים אכן הקדישו את חייהם לחקר היצירה שלהם ואף לחקר מה שהם תפסו כ"אמת הייחודית שלהם". השינוי שהחברה שלנו עוברת הוא שהפריבילגיה והיכולת לחקור את העצמי ואת היצירתיות שלו אמורה לעבור כעת לכל אדם באשר הוא. לפי התפיסה הפסיכו קריאטיבית הדבר גם מהווה בסיס מהותי לחיים בריאים יותר. על מנת להתקדם ולהפוך את החזון הזה הלכה למציאות עלינו לעבור תהליך של שינוי ופרידה ממיתוסים. אחד המיתוסים הוא זה של האמן הסובל ואולי מיתוס רחב יותר – המיתוס של האדם הסובל. האמן שהקדיש את חייו לחיפוש ולניסיונות מסמל בשביל החברה את הצורך להעמיק פנימה ולהתחבר למהות עמוקה יותר מזו של חיי החולין השגרתיים. הכניסה הזו פנימה אינה עניין שבשגרה ולכן היא שמורה לתהליכי טיפול אינטנסיביים או ל"משוגעים לדבר" כמו אמנים. לכאורה, מי שנכנס לתהליכי עמוק כאלה יהפוך לאדם סובל. לכאורה אין דרך אחרת להגיע אל האמת הפנימית ללא ייסורים. כך חשבו ולעתים כך עדיין חושבים. הכמיהה הגדולה להגעה להשראה הביאה פעמים רבות אמנים או מעריצים שלהם לתפיסה שהדרך אל מה שנתפס כ"מוזה" עוברת תמיד דרך מחוזות של כאב וייסורים.

המיתוס הזה יכול ללכת לעולמו ולהיפרד מעולמנו מכמה סיבות. האחת – זהו מיתוס מוגזם ומנופח. לאורך ההיסטוריה יש דוגמאות רבות של אמנים בולטים שלא סבלו כל כך ואף נהנו מחיי שגשוג, בריאות וחיים יציבים וארוכים.

השנייה – ניתן ואף רצוי להעמיק ולחקור את הנפש, ובהמשך גם להוציא ממנה יצירה ייחודית על ידי תהליכים משמעותיים שאינם מקדשים את הסבל. הדרך הפסיכו קריאטיבית מובילה את האדם לממש את היצירתיות שלו על ידי אמצעים לצמצום הביקורת העצמית וגילוי ההנאה והעונג שביצירה. לעתים אמנם יפגוש האדם טריטוריות פנימיות של כאב ויטפל בהן, אך פעמים רבות יתמקד דווקא בשמחה, באושר ובסיפוק. הסבל יהיה חלק מהתהליך אך חלק לא עיקרי, אלא רק מרכיב מסוים שחייב להישמר בפרופורציות כאלה שניתן לטפל בו ולהפוך אותו במהרה לתהליך של פתרון יצירתי. הסבל אינו מטרה כי אם תוצר לוואי וחלקי של כל תהליך מעמיק. מיתוס האמן הסובל כורך את הסבל כמרכיב הכרחי וקבוע כחלק מהחיפוש אחר ה"אמת". אנחנו רואים שיש דרכים אל האמת, כאלה שלאו דווקא מעורבבות בסבל רב, להיפך.

מיתוס האמן הסובל קרוב מאד, למעשה, למיתוס האדם הסובל, באופן כללי. האדם הסובל הוא האדם שחי בתחושה שאין לו באמת זכות לחיים מאושרים ושעליו לשאת על עצמו עול חיים סיזיפי שנכפה עליו מכורך קיומו. האדם הסובל הוא האדם שמרגיש שלא ניתן אחרת, שלא אפשרי למצוא את האושר ב"זמן הקרוב", ששמחה יתרה היא דבר מוגזם ש"שמור לאחרים", ושמושגים כמו "סיפוק" או "הגשמה עצמית" הם דברים ביזאריים ולא רלוונטיים. אפשר גם שאדם כזה יחשוב שגם אחרים אינם אמורים לדרוש מחייהם יתר על המידה ושמי שמתנהג בשונה מהמיתוס הזה הוא בעצם חריג ולא שייך לחברה. אולי גם יאמרו על אנשים כאלה, ש"מחפשים את עצמם" שהם "הדוניסטים" או "אנוכיים".

מקומות עבודה רבים ומבנים חברתיים רבים עדיין חיים לפי מיתוס האדם הסובל, הן מבחינת הציפיות והן מבחינת הדרישות. אנשים מבלים שעות רבות מדיי בעבודה קשה וממעטים להתלונן. הם אנשים סובלים שמקבלים את סבלם כחלק מהותי בחיים. אין פלא שמתוך תשתית תודעתית כזו צומח מיתוס ה"אמן הסובל". אם אין לאדם הצדקה פשוטה ומעשית לעסוק ביצירה ואף להיות שמח יתר על המידה, ואם ברצונו בכל זאת להיות בחיפוש וביצירה אישית, אולי אין לו שום דרך אחרת אלא בתפיסת נישה של "אמן סובל". דהיינו – "הסבל שלי מצדיק את היותי אמן", או "אני סובל ולכן אני אמן או אני אמן ולכן אני אדם מתייסר לא מעט".
ובכן, אנחנו בפתחו של עידן חדש.

לא חייבים לסבול. לא עכשיו, לא אתמול, לא מחר. לא ביום כיפור, לא בימי זיכרון, לא בשעת יצירה ולא בשום מקום. אף אחד לא זקוק לסבל. לפעמים אנחנו אבלים, לפעמים אנחנו עצובים, לפעמים מתוסכלים, כועסים ואף זועמים, אך אנחנו לא מוכרחים לסבול. יתרה מזאת – על מנת ליצור ועל מנת להוציא מעצמנו את ה"אמן שבפנים" אין הכרח לא שנסבול וגם לא שנוותר על אושיות חיינו המקצועיים והאישיים. הגיעה השעה להיפרד מהמיתוסים האלה. בכל מקום ובכל מצב גלומה האפשרות לביטוי שמוביל בעיקר לשמחה ולפתרון יצירתי. לעתים זה יעבור דרך מחוזות של כאב לא פתור שתקוע בפנים, שנים, אבל בסופו של דבר התהליך היצירתי מוביל דווקא למצב של איזון, התפתחות, יציבות נפשית, חיים ערניים ומשמעותיים יותר.

היה שלום לך, אמן סובל, אנחנו מבקשים כעת לייצר לנו מיתוס חדש. מיתוס האדם היוצר, מיתוס האדם שמגלה את הגרעין היצירתי שלו, מיתוס האדם שהוא גם נשי וגם גברי ומבטא את שני החלקים האלה בהרמוניה שמובילה אותו לחיי יצירה שופעים ומבריאים. זה מעשי, זה קורה וזה רק יתגבר ואני אתרום לכך את חלקי המשמעותי.