העצמה: ניקיון, מראות ואהבה.

יש לנו את האפשרות להיות מי שנבחר, לנקות את מי שאנו לא רוצים להיות מתכונו. העצמה: ניקיון, מראות ואהבה.

האנשים סביבנו הם כמו מראות. יש מי שמהווים עבורנו מראות למקומות של דחייה, עצב, כאב. בנוכחותם אנו מתחברים לרגשות קשים כמו קנאה ושנאה. כי האדם מולנו מהווה לנו מראה למקומות של האין והריק שבתוכנו.


לקבלת יעוץ אישי ומידע בנושא, התקשרו עכשיו: 072-2285801

הסביבה שלנו מאוד חשובה. אנו יצורים חברתיים. כך לפעמים אנו נוטים לחשוב שהקולגות שלנו לעבודה, החברים ללימודים, בני הזוג הקיימים והאקסים, ההורים שלנו והמשפחה יקבעו מי אנחנו. האם אנו ראויים לאהבה או לא. האומנם? ומה אם אנו נפגשים שוב ושוב באנשים שלא מעריכים אותנו, וגורמים לנו שוב ושוב להרגיש דחויים ולא רצויים?

יש לנו את האפשרות להיות מי שנבחר. לנקות את מי שאנו לא רוצים להיות מתכונו. יחד עם זאת אין הדבר פשוט, הרי אין לנו אפשרות להפוך לפיות בין רגע וגם לא לבר רפאלי. אז מה כן?

מפגש עם אדם שנוא בעבודה
האנשים סביבנו הם כמו מראות. יש מי שמהווים עבורנו מראות למקומות של דחייה, עצב, כאב. בנוכחותם אנו מתחברים לרגשות קשים כמו קנאה ושנאה. כשאנו שונאים אדם, אנו בו זמנית שונאים את עצמנו בנוכחותו. כשאנו מקנאים באדם, אנו בו זמנית דוחים את עצמנו כראויים. כי הוא מהווה מראה למקומות של האין והריק שבתוכנו.

למשל אישה אחת בשם מיכל עובדת במשרד רואי חשבון גדול. בכל פעם שהיא נתקלת במירב היא נמלאת עצבים. היא שונאת את מירב. מירב מארגנת סביבה בצהריים כמה רואות חשבון צעירות לארוחה, ומיכל אף פעם לא קיבלה ממנה הזמנה. לפעמים היא שואלת מיוזמתה אם אפשר להצטרף. אולם אז היא חשה לא שייכת. נושאי השיחה לא מעניינים אותה. ככל שהבנות מעלות יותר אזכורים מטיסות שונות לחו"ל בעבר ובעתיד, עורה של מיכל נעשה כעור ברווז. שיחות על חו"ל מהוות עבורה מראה למקומות של חסך. היא מעולם לא הייתה בחו"ל, יש לה פחד מטיסות, וגם מבחינה כלכלית היא לא יכולה להרשות לעצמה ולמשפחתה טיסה, ובכלל מעריכה זאת כבזבוז. השהייה המשותפת עם מירב והקבוצה ביססה את המראה המכאיבה הזו בנפשה, וגרמה לה סבל רב. עד שיום אחד הגיעה למשרד רואת חשבון חדשה, טליה. מבוגרת ממיכל בעשור. השתיים מצאו מכנה משותף, ושיחותיהן זרמו בכיף סביב נושאי המשפחה והילדים. טליה היוותה מראה נהדרת למיכל. בה השתקפו מקומות רכים ומיטיבים של פנימיותה. השתיים התחברו ואפילו נפגשו עם המשפחות לפיקניקים.

פרידה מבן זוג אהוב
אדם שטוב לו, יחוש שזקוקים לו, ירגיש שהוא מביא תועלת לאנשים סביבו. ואם אין זה המצב, כואבת הנפש את החסך העצום הזה. המראה למקומות שבהם איני מביאה תועלת מחברת לתוך חלל גדול. לשם יזלגו בקלות זיכרונות עבר מימים שבהם חשתי בעלת תועלת. דברים יומיומיים יציפו שוב ושוב מחשבות חוזרות על אותם רגעים בהם הייתי בחברת אדם שמהווה מראה למקומות האהובים עליי בנפשי. קשה לחוש חלל בבטן, נעדיף להדחיק אם אפשר. אולם כשהבטן ריקה הרעב משתלט וזועק את זעקתו.

כתוב בספרה של מיכל סנונית שלציפור הנפש יש המון מגירות. איך נחוש במגירות הרגש, אם הן מלאות אבק מאלחש? לעיתים אותו אבק כל כך מוכר, שהפרידה ממנו כלל לא עולה בדעתנו. אולי נוכל לכנות מצב זה של הנפש כחדוות הדיכאון. אנו בדיכאון מזה זמן, והוא משחזר את עצמו שוב ושוב, נוגס בערנות שלנו הופך אותה לעייפות. עד שאנו מתרגלים אליו ושוכחים שפעם היינו ברגשות אחרים. פעם הרשנו לעצמנו לחוש נאהבים. שוכחים שיש בנו דברים שאנו אוהבים. שוכחים שמגיע לנו לחוש אהבה.

אם נעזבתי, האם זה אומר עליי שאיני ראויה? הבור שנשאר בעקבות האין מחזיר אותי כל הזמן למחשבות על בן הזוג שאינו. האם זוהי מראה למקומות בתוכי שאינם ראויים לאהבה? כשאנקה את המראה משאריות אשמה, וודאי אוכל למצוא שם משהו אחר. אולי האקס המסוים ואני פשוט לא מתאימים? התוכל מראת היחסים להוביל אותי אל המסע שנמשך בסבלנות עד שאמצא בן זוג מתאים עבורי? באיזו מראה תבחרו להסתכל?

נטישה ומראות אחרות
לאחרונה סיימה אצלי טיפול נערה מאומצת כבת 16 בשם עדן. עדן הגיעה לטיפול על רקע התנהגות שלא מתאימה לגבולות בביתה המאמץ. תחבושות דם מהמחזור נשארו פתוחות בשירותים. עדן נמנעה להצטרף לארוחות המשפחתיות, ונהגה לפתוח את המקרר רק כשכולם סיימו לאכול והלכו לחדריהם. עדן נהגה לגלוש באינטרנט עד השעות הקטנות של הלילה. הוריה המאמצים חשו שמרדנותה שמה אותה בסיכון, כשנערים מפוקפקים נראו בביתם. גם בתוך משפחתם המורחבת עדן התחברה לבן דודה, שהתעלל בה מילולית בכל הזדמנות (משפטים כמו "לכי פרה, אין לנו אוכל בשבילך.." היו שגרתיים בפיו). כשחוררה את שפתיה בפירסינג, נבהלה אימה המאמצת, שיפרה, וביקשה להפנותה לטיפול.

שפרה העידה שעשתה לאורך השנים כל שביכולתה למען עדן, אולם מעולם לא זכתה להכרה מצידה או להערכה. עדן הגיעה אלי, כשהקלה בליבה. סוף סוף היא יכולה להוציא הכל מבלי לפגוע באף אחד, לומר את האמת, שלדעתה הייתה חדה כמו סכין. עדן הביעה בתחילה כעז וזעם כלפי הוריה המאמצים. היא חשה קושי להאמין לאימה המאמצת, במיוחד כשזו מרעיפה אליה מילים חמות. עדן ראתה בכך זיוף, ובליבה הרגישה שנואה, מיותרת ולא רצויה. עדן התחברה להיותה נעזבת ולא רצויה ע"י אימה הביולוגית.

נטישה זו בינקותה הדהדה בליבה שנים ארוכות כמו מראת ענק רודפנית, שמסרבת לעזוב. עדן כלל לא הייתה מחוברת למי שהיא באמת (העצמי האמיתי), וכל הזמן ניסתה למלא אחר ההשתקפות באותה מראה אכזרית. מגירות ציפור הנפש שלה היו מאובקות במחשבה שלא הייתה רצויה בשעת לידתה. אימה הביולוגית, המדומיינת יש לציין, החזיקה בידיה המדומיינות את המראה הגדולה. מראה שהצביעה על מקומות פנימיים חשוכים ומלאי הכאב. החלקים באישיותה שאותם היא לא אוהבת, שאיתם היא מרגישה דחויה ולא רצויה. רגשות אלו שיחזרו את עצמם כמו רכבת הרים, שלא יודעת איך לעצור. כשהסכימה להניח למחשבות הלא ידועות - מה עלה בגורל אימה הביולוגית, מה היו נסיבות חייה, הזעם הונח במגירתו ויפינה מקום למישהי חדשה לנבוט בתוכה. בתוך עבודתנו הטיפולית הצעתי שתחבר סיפור ובו ניצור אימא ביולוגית אנושית ואוהבת. עדן החלה רוקמת סיפור בדמיון.

הסיפור: אימא אלטרנטיבית, טניסאית מוצלחת וצעירה, שעלתה ארצה לבדה ובתום קריירה מצוינת נישאה לבן זוג שאהבה, גם הוא עולה חדש. המחזנו את המפגש בין אביה ואימה. עדן בתפקיד אב צעיר, חזק ומלא תוכניות להקים משפחה מושקעת. בהמשך הסיפור שניהם הותקפו על ידי חבורת טרוריסטים שרצחו אותם בפיגוע אכזר. על ערש דווי נותחה האם בבית חולים, והעוברית הרכה שבתוכה הוצאה מרחמה, כמו מתוך קן צמר גפן רך ועוטף. עדן התינוקת יצאה לאוויר העולם מעט לפני שהייתה בשלה לכך. כתינוקת זכתה להורים טובים, שלא הייתה בידיהם שליטה על גורלם ועל גורל ביתם. הורים שליבם נמלא צער על שאינם יכולים לגדלה. אימה נפרדה ממנה בנשיקה, והלכה אל מותה. המחזנו את רגע הלידה, עדן בתפקיד התינוקת ואני בתפקיד אימה. ההמחזה בדרמה אפשרה להעצים רגע אדיר במשמעותו של עדן, רגע של אהבה טהורה וצער על הפרידה הכפויה בטרם עת.

לאט לאט ההכרות עם העצמי הרצוי והאהוב התאפשרה. המראה הפנימית למקומות רכים ואהובים זכתה בתחילה להצצה ולאחר מכן למירוק. במהלך זמן הטיפול הגיעה שיפרה לפגישות ודיווחה שעדן חדשה כאילו נולדה. הנערה החלה לשתף פעולה עם הגבולות המונהגים בבית. לארוז את תחבושות הדם של המחזור שלה. להתיישב עם כולם לשולחן כשמתחילה ארוחה. להוריד כלים בסוף ארוחה. ועוד.

עבור שפרה השינוי היה מראה לנס פנימי. עדן שתמיד היוותה עבורה מראה למקומות הטרגיים, והלא ראויים בתוכה לפתע נהייתה מראה למקומות מוערכים ומשקיעים. הכרת התודה של עדן יצרה מעגל חדש של השקעה והכרת תודה. ככל שהמשכנו לעבוד, עדן מיפתה את סביבתה, ידעה מי מהווה מראה למקומות רצויים ומוערכים בתוכה ומי מהווה מראה למקומות לא מוערכים ושנואים. עדן סימנה לעצמה ממי להתרחק  ולמי להתקרב בקרב הבנים בשכונה, החברים לכיתה ומשפחתה המאמצת והמורחבת משכבר.

לסיום
מראות רבות מחכות לנו בדרך, חלקן עומדות שם כמכשול דוקרני. האם תאמצו אותם אל ליבכם בהכנעה? האם תנקו אותן משביל המסע שלכם? מראות רבות מהדהדות את המקומות האהובים שבתוכנו, תכונות שאנו מעריכים בעצמנו, מעלות וסגולות אישיות. כדי להיפגש עם מראות אלו עלינו לעבוד, לעבוד על עצמנו, לזהות באנשים סביבנו איזו מראה הם מהווים עבורנו. לנקות את המרעילים, ולהישאר עם המיטיבים.

*כל השמות במאמר בדויים, סיפורים אישיים פורסמו ברשות ובהסכמה

לקבלת יעוץ אישי ומידע בנושא, התקשרו עכשיו: 072-2285801







עוד באותו נושא:

עדיין אין תגיות נושא למאמר זה